בלוג

מ'נשמע משפחה שלי

אפליקציית הוואטסאפ מהווה בימינו את הרשת החברתית שאנחנו בישראל משתמשים בה יותר מכל רשת אחרת. היא הראשונה שפרצה לנו את הדרך להחלפת מסרים כתובים וקוליים, תמונות וסרטוני וידאו בקלות וללא עלות. מעבר להתכתבויות האישיות, קבוצות הוואטסאפ הפכו גם הן מרכזיות בחיינו, ובתוכן קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות. קבוצות אלה כוללות מגוון של דורות, החל מדור האלפא שעוד לא יודע לקרוא, דרך דור ה-Z הצעיר, דור ה-Y, דור ה-X וכלה בסבים והסבתות, בני הגיל השלישי, דור ה"בייבי בומרס". שילוב זה של דורות הופך את הקבוצות למעניינות במיוחד בעידן הטכנולוגי שבו נחשפים פערי הדורות מצד אחד, ומתאפשרים קשרים משפחתיים ענפים והדוקים מתמיד מצד שני.

ההרצאה שלפניכם ניתנה בפני קהל רחב מכל הדורות (כולל הורי בני ה-70+, בן-זוגי ובני בן ה-4.5), שבאו לליל המדענים והמדעניות באוניברסיטת בר-אילן ב- 19.9.19. עסקנו בה בהיבטים החיוביים והשליליים של קבוצות הוואטסאפ המשפחתיות, בפערי הדורות המעניינים והבנו מה יכול להעלות או להוריד את חשיבותן בעיננו.

 

הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

"הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם", שר שלמה ארצי, והוא כל-כך צודק. אבל הדרך למצוא אותה משתנה דרמטית בעשרים השנים האחרונות, עם התפתחות הטכנולוגיה. סיפורי ט"ו באב מתארים את הבנות המחוללות בכרמים ואת הגברים שצופים בהן ו… מתאהבים. בימינו המודרניים אנחנו שואלים את ההורים שלנו איך הם הכירו והתשובות מגוונות: בצבא, באוניברסיטה, דרך חברים, בעבודה. יש את הבודדים שהכירו עוד בתיכון ומאז הם ביחד. יש את מי שנעזרו במשדכות מוכשרות. בדרך כלל היתה להם סביבה משותפת ולא מעט מזל.

היום לא צריך להסתפק במזל – יש אינטרנט. והאינטרנט, שיש בו אינסוף של מידע, מכיל גם המון מידע על בני ובנות זוג פוטנציאליים. ככל שאנחנו מתבגרים הסביבה החברתית שלנו מצטמצמת והמגוון ממנו אפשר לבחור קטן. ואז אנחנו פונים למאגר הגדול והשופע, בתקווה שהמיועד או המיועדת מחכים לנו ברחבי הרשת, ועכשיו השאלה היא רק איך למצוא אותם באופן הכי יעיל ונכון. אבל זה לא מסתכם רק בחיפוש טוב. האתגר הגדול באמת הוא לעשות את המעבר מהאונליין לאופליין באופן כזה שגם יחזיק מעבר לדייט, מעבר לשניים, ואולי אף יגיע לזוגיות מוצלחת לחיים.

אז מה אנחנו יודעים על מציאת אהבה באינטרנט? מחקרים מראים שכמו בחיים, גם באינטרנט, המראה הוא שער הכניסה. "אפקט ההילה", מושג מעולם הפסיכולוגיה החברתית והקוגניטיבית, מתייחס להטיה שגורמת לנו לחשוב שמי שיפה הוא בהכרח גם טוב, כך שתמונה אטרקטיבית יוצרת אצלנו משיכה מיידית. זה נכון לגבי כולנו, אבל מחקרים הראו הבדל בין המינים. נשים אוהבות יותר גברים שרואים להם את השרירים ושמצולמים עם חיות מחמד ופחות את אלה שמצולמים עם כוס בירה לידם. גברים, לעומת זאת, אוהבים את תמונות הבנות שנלקחות בסלפי וממש לא אוהבים את החתול או הכלבלב שמשתרבבים לתמונה. גם האמינות משחקת תפקיד. גבר מטופח נתפס כאמין יותר, אבל אישה מטופחת תיראה אמינה פחות מתמונת אישה במראה הטבעי.

תמונות מועדפות

מחפשי האהבה מתלוננים על הקלות הבלתי נסבלת של ה"סווייפ" ימינה-שמאלה שחורץ גורל רק על-פי תמונה באפליקציות כמו "טינדר". אם רוצים להעמיק קצת, אפשר להשקיע באתרי היכרויות יותר מעמיקים, כמו "אוקי-קיופיד" או "ג'יידייט". שם תידרשו לכתוב על עצמכם, וגם בעולם הכתיבה יש כללים. חשוב לדעת לכתוב קודם את התכונות הטובות, עדיף בהומור חביב, להשאיר את התכונות הפחות מחמיאות לסוף, ולהוריד את הציניות והקלישאות. יחד עם זאת, לא מזיק להבליט את מה שבאמת טוב בנו. "אפקט הראשוניות" שהגה התאורטיקן סולומון אַש, מודגם במחקרים חוזרים ונשנים המוכיחים שאנחנו זוכרים טוב יותר פריטים שהופיעו בהתחלה ופחות את אלה שהופיעו בסוף. באופן כללי – אנחנו סוג של מוצר באתרי ההיכרויות וברשת. חשוב שנהיה אמיתיים ככל האפשר, שנשאר נאמנים לעצמנו ושלא נשקר לגבי הנתונים שלנו. גברים נוטים לשקר לגבי גובהם, נשים משקרות לגבי משקלן. לא חבל? הרי בסוף ניפגש פנים מול פנים וסתם נתגלה כשקרנים קטנים. עדיף שנאהב את מי שאנחנו ונציג את האני האמיתי שלנו.

אתרי ההיכרויות שלטו שנים רבות בשוק, עד שהופיעה הרשת החברתית פייסבוק. האלטרנטיבה היותר שפויה היום לאתרי ההיכרויות, לדעתי, היא קבוצות הפייסבוק. אותן קבוצות שמאגדות בתוכן חברים בעלי תחומי עניין משותפים כמו טיולים, חיות מחמד, ענפי ספורט שונים, משחקי חברה ועוד. קיימות קבוצות ייעודיות למציאת אהבה וקבוצות שפשוט נותנות סביבה של "אנשים כמוני". בעידודה של פייסבוק עצמה, יותר ויותר קבוצות יוצאות מהאונליין לאופליין, מה שמאפשר יציאה רכה יותר אל מפגשים בעולם שבחוץ בלי הלחץ של הבליינד-דייט ועם הרבה כיף של חבר'ה שמחפשים אהבה בדיוק כמוך.

חברים לדרך.png

בסוף, אחרי כל המפגשים הוירטואלים, מגיע גם המפגש בחיים האמיתיים. מחקר מרתק שבחן את כמות המידע שיש לנו על הצד השני אל מול רמת החיבה אליו מצא קשר שלילי בין השניים וממליץ: צפו לאכזבה! למה? כי בעולם הוירטואלי חסר לנו הרבה מאוד מידע חיוני. אנחנו לא נחשפים להבעות פנים, למחוות גוף, לריח, לקול, למה שאנחנו קוראים "כימיה". ובהיעדר כל אלה אנחנו ממלאים את החסר בדמיון, שתמיד הוא הכי טוב שאפשר. והחיים… החיים הם ממוצע. רוב הסיכויים שתפגשו במישהו או מישהי שברמה כזאת או אחרת נמוכים ממה שדמיינתם, והאכזבה תהיה תגובתכם הראשונה. הכינו עצמכם, אל תתנו לדמיון להשתולל, הישארו עם רגליים על הקרקע, היו מודעים לפערי המידע והיו פתוחים וסבלניים. והכי חשוב: אל תתייאשו! אהבת חייכם נמצאת שם. צריך רק לחפש טוב טוב.

מלופפים 50-70 מתנה לשי שבתאי

פורסם בטלנירי לכבוד ט"ו באב תשע"ט.

מסע טיפולי הפוריות עובר דרך קבוצות פייסבוק

אז הגיע הרגע בו אתם מחליטים שזהו. אתם מוכנים לעבור לפאזת החיתולים והחוסר בשעות השינה ורוצים להיות הורים. את מפסיקה לקחת גלולות, אתה מפסיק לשים קונדום ואתם ניגשים לעבודה. עובר חודש וכלום לא קורה. לא נורא. עובר עוד חודש והמחזור החודשי מגיע כמו החייל הכי ממושמע בגדוד. מילא. אבל גם בחודשים הבאים לא קורה שום דבר וקניית הטמפונים הופכת להיות קללה של ממש. אתם מתזמנים קצת יותר במדוייק את הזמנים, הופכים את כל העניין המיני למעט יותר מכני ומתוכנן ו… כלום. הגניקולוג לא מתרגש. מדבר באחוזים. חכו שנה, בינתיים נסו להירגע. בטח להירגע. ועוברת שנה והגניקולוג כבר לא כזה שאנן ושולח אתכם לרופא מומחה פריון. ושם, אחרי עוד כמה חודשים ובדיקות אתם מבינים שנכנסתם להגדרה הלא הכי מחמיאה והכמעט ולא מדוברת: יש לכם "בעיות פוריות".

בעיות פוריות מוגדרות כ"חוסר היכולת להרות, לשאת או ללדת ילד בריא באופן טבעי בתקופה של מעל 12 חודשי נסיונות". בארץ כ- 15% מהאוכלוסיה (נשים בעיקר, אבל גם גברים) סובלת מבעיות שונות הקשורות לפוריות. טיפולי הפוריות אצל נשים הם קשים במיוחד ומעטים יודעים או מבינים במה זה כרוך. הן נאלצות לקחת הורמונים רבים עם תופעות לוואי אפשריות כמו כאבי ראש, דכאון והשמנה, לתת לעצמן זריקות לבטן ברמה יומיומית, לעבור בדיקות מעבדה ואולטרסאונד כל כמה ימים ולהפגש עם רופאים ואחיות, שגם כשהם מנסים הם לא תמיד מצליחים להיות סבלניים ומכילים. אם הן בטיפולי הפריה חוץ-גופית (IVF) הן צריכות גם לעבור את הפרוצדורה החודרנית של שאיבת הביציות (שנעשית לרוב בהרדמה מלאה), החזרת העובר/ים ולקיחת עוד הרבה הורמונים לתמיכה בעובר, בתקווה שייקלט.

מנופור
ישר לבטן. שמן על בד

אבל זה רק החלק הפיזי.

ברמה הנפשית עוברות נשים טלטלה אמיתית בחייהן. הלחץ של אי-מילוי המשאלה לילד קשור לעיתים קרובות למתח נפשי עצום כמו כעס, דיכאון, חרדה ותחושות של חוסר-ערך. הלחץ להרות הוא גבוה במיוחד בתרבויות פרונטליסטיות, בהן אימהוּת נחשבת ערך עליון וקיים עידוד גורף להורות. ישראל ממוקמת גבוה בין תרבויות אלה והאישה הישראלית ניצבת בפני משפחה וחברים שלא מתביישים לשאול "נו מתי?" בכל ארוע ומפגש או לשמוח עם "בשעה טובה" מביך בהצביעם על בטן שנפוחה מהורמונים, אבל לא מתינוק. תוסיפו לכל זה את ההשפעה הנפשית של מלאי ההורמונים שהאישה לוקחת ותקבלו פקעת עצבים אחת גדולה.

וכאן נכנסת רשת הפייסבוק לתמונה. פייסבוק היום היא לא רק פרופיל וחברים. פייסבוק היא גם (או בעיקר, אם שואלים אותי) קבוצות, אותן אני חוקרת בשש השנים האחרונות. יש המון קבוצות, בהן מספרים משתנים של חברים, החל מקבוצות ענק בהן מאות אלפי חברים ועד קבוצות אינטימיות של כמה עשרות. נכון ל-2017 הישראלי הממוצע חבר ב-11 קבוצות פייסבוק. בין הקבוצות תמצאו קבוצות שונות של הורים, של מטיילים, של גיימרים, של מחפשי אהבה, של אוהבי טבע, סריגה, קניות, כלבים, תוכים ומה לא. בינהן ניתן למצוא גם הרבה קבוצות תמיכה – מתמיכה לבעלי מקצועות שונים, דרך תמיכה רפואית ועד תמיכה נפשית. קבוצות התמיכה בפייסבוק יהיו לרוב סגורות או סודיות, ובהן מוזמנים החברים לשתף, לקרוא, להגיב, לתת עצה, לשאוב מידע וליצור קשרים עם אנשים שנמצאים במצב דומה לשלך, מבלי שהחברים הישירים שלך יראו או יידעו.

במחקר שערכתי עם פרופ' עמיחי-המבורגר, התחקינו אחרי ארבע קבוצות תמיכה למטופלות פוריות ישראליות והעברנו שאלון אינטרנטי, עליו ענו 191 נשים בשלבי טיפולים שונים. לפני שאשתף אתכם בכמה מהתוצאות המעניינות שמצאנו, חשוב לדעת: מדובר בנושא סופר-רגיש. הרבה מהבנות בקבוצה מתביישות ולא מספרות בחיי האופליין שלהן על מצבן, אחרות מרגישות שאף אחד לא מבין אותן, לפעמים גם לא בן הזוג. בשביל רבות הקבוצה, המורכבת מעוד נשים שעוברות תהליכים דומים, היא המקום היחיד בו הן יכולות להפתח, לשתף או אפילו רק לקרוא מידע שאחרות מספקות. זהו המקום לבקש המלצות על רופאים, לקבל הסברים על השימושים השונים בהורמונים ובזריקות, לנסות להבין איך סופרים ימים או להתייעץ על איך מעבירים את ימי ההמתנה מורטי העצבים עד לקבלת התשובה מבדיקת ההריון. זה גם המקום בו נשים מוציאות קיטור על דברים מעצבנים שקורים (מפגש משפחתי שבו יש שתי הריוניות שלא מפסיקות לדבר על התינוק שבדרך), משתפות ברגעים שקשה להכיל (עוד בדיקת הריון שלילית), מספרות על תסכולים, על אמונה, על כשלונות וגם על הצלחות מחזקות.

שלילי
עוד שלילי? שמן על בד

במחקר שערכנו הגיל הממוצע של העונות היה 34 וכ- 80% מהן היו נשואות. לכ- 40% כבר היה לפחות ילד אחד ול- 60% עדיין לא. רצינו לחקור, בגדול, את מרכיב הרווחה הנפשית של הנשים האלה ומצאנו כמה דברים מעניינים:

  • נשים שהיתה להן תמיכה משפחתית וחברתית היו בעלות רווחה נפשית גדולה יותר. תמיכה משפחתית (אבל לא חברתית) נמצאה גם קשורה ליותר השתתפות פעילה בקבוצת התמיכה בפייסבוק.
  • נשים מוחצנות ופתוחות יותר נמצאו כמאושרות יותר ובודדות פחות, והן חשפו מעצמן יותר בקבוצה.
  • נשים נשואות או שהיה להן כבר ילד אחד לפחות היו אלה שהשתתפו יותר בקבוצת הפייסבוק. אנחנו משערים שהן הרגישו בעלות יותר ידע, ניסיון או ביטחון להשמיע את קולן.
  • יחד עם זאת, לא נמצא הבדל משמעותי בציוני האושר בין נשים בעלות סטטוסים משפחתיים שונים, כאלה שהיה להן כבר ילד או לא, או אפילו בין כאלה שהיו בטיפול בזמן מילוי השאלון וכאלה שלא.
  • כמו בהרבה קבוצות וירטואליות שכבר בדקתי בעבר, גם פה המרכיב המשמעותי ביותר לרמת ההשתתפות בקבוצה היה רמת החשיבות שלה עבור החברה. אם הקבוצה תפסה מקום מרכזי בחייה, היא השתתפה בה יותר באופן פעיל.
  • לבסוף, רמת האושר היתה גבוהה, באופן כללי, בין העונות. ויחד עם זאת, מבין המאושרות יותר, נמצא קשר בין רמת הבדידות שחשו לבין ההשתתפות בקבוצה. כלומר, נשים מאושרות שחשו בדידות השתמשו בקבוצה יותר מאשר נשים שלא חשו בדידות.

הנקודה האחרונה חשובה במיוחד, שכן נראה שנשים שרמת האושר שלהן גבוהה יותר, משכילות להשתמש בקבוצה ככלי להתמודד עם הבדידות שהן חשות. אם פעם היו אומרים שהאינטרנט יוצר בדידות, הרי שהממצא הזה יכול אולי להעיד על ההיפך: יש משהו באינטרנט, ובמיוחד בקבוצות תמיכה למצבים כה רגישים, שיכול לפוגג מעט מבדידותם של אותם אנשים בעלי פוטנציאל לרווחה נפשית גבוהה.

לסיום, מילה עלי. אני מאמינה שחוקרים מגיעים לנושאי המחקרים שלהם דרך פצעים שלהם עצמם. זה יכול להיות מודע יותר או פחות, אבל מנסיוני עד כה אנחנו לא יכולים לערוך מחקרים שגובים מאיתנו כל-כך הרבה מאמץ ומשאבים אם אין לזה נגיעה אישית לחיינו. גם אצלי הנושא הזה הוא פצע. כבר כמעט שנתיים שבמקביל להתפתחותי המקצועית כמרצה וחוקרת אני מטופלת פוריות, עוברת מסע מורכב שמלווה בהרבה רגעי תקווה וייאוש, בדידות ואושר, פגישות עם מטפלים מסוגים שונים (בהזדמנות זו: תודה לכולכם!) ושיחות עם נשים שנמצאות במצבי. אז למענן ולמען כל הנשים שנמצאות במאבק היומיומי הכואב להיות אמהות, אסיים את הפוסט באיחול שחזר על עצמו הכי הרבה בקבוצות התמיכה שחקרתי: שיהיה לכולנו במהרה הריון משעמם וידיים מלאות!

תמיר1     תמיר2

 

לא מגיב, רק קורא: הצפיין

אם אי פעם מצאתם את עצמכם חברים בקבוצה כלשהי ברשת החברתית, קוראים את מה שאחרים כותבים שם אבל לא משאירים כל תגובה משלכם, דעו לכם שאתם לא לבד. ולא רק זה, דעו לכם שאתם הרוב! ועכשיו גם יש לכם שם, ואפילו בעברית. אתם נקראים "צפיינים". הצפיין הוא אותו אחד שרשום כחבר בקבוצה, מדפדף, קורא, אך לא משאיר כל עקבות. לא כאלה שרואים, בכל מקרה. באנגלית קוראים לו lurker, אך שנים לא היה לכך מונח מקביל בעברית.

כיצד נוצרה המילה החדשה בעברית?

במהלך עבודת הדוקטורט שלי מצאתי את עצמי משתמשת הרבה במושג הזה. אחרי שגיליתי שלכתוב "לרקר" זה לא לעניין, התחלתי לחפש מונחים מקבילים בעברית. היו כל מיני רעיונות. התרגום המיידי "עוקב" או "אורב", כפי שקוראים לו בויקיפדיה, נשמע מאיים מדי בקונוטציה העברית; "משקיף" עשוי להישמע פאסיבי מדי; "צופה", אותו הציע הבלשן אילן גונן, מכותבי הספר המצויין "עברית אינטרנטית", אמנם נשמע גם הוא פאסיבי ואינו מדוייק אך נתפס כקרוב ביותר למשמעות המקורית של המושג בשפה העברית. ואז, בארוחת ערב משפחתית תמימה למראה, הציע גיסי יניב רזניק, איש הייטק בכיר, את המונח "צפיין".

נתפסתי על זה מיד! כבר באותו השבוע ניגשתי להתייעצות עם האקדמיה ללשון העברית בירושלים ששמחו לאמץ את ה"צפיין" כמונח עברי חדש, על כל הטיותיו, ואף הסבירו לי כיצד לנקד את המילה. ההגיון שעמד מאחורי השם היה שזהו מעין צופה, אך הוא אינו פאסיבי ודומם, אלא עם נוכחות שקטה ובוחנת. מאז ניסיתי להשתמש במילה הזו בכל הזדמנות שהיתה לי בארץ: בכנס "טלדן" בו נתתי הרצאה על קבוצות פייסבוק, בשיעורים שבהם לימדתי סטודנטים על קבוצות וירטואליות, בשתי הרצאות שנתתי לדוקטורנטים במחלקה למדעי המידע אליה אני שייכת ובכל הזדמנות שנקרתה בדרכי, בעולם האקדמי, ברשת החברתית וגם בסתם שיחות חולין. בכולם התקבל המושג באהדה. בקרוב אזכיר את המושג גם בכנס "צ'ייס" בו אשתתף.

צפיין

אז מה אנחנו יודעים על הצפיינים?

קודם כל, אנחנו יודעים שכמעט בכל קבוצה אונליין הצפיינים הם הרוב. לכן הם גם כל-כך חשובים. האחוזים משתנים. פעם דיברו על 90% מהחברים, היום כבר מדברים על 70%. זה תלוי מאוד בגודל הקבוצה וברמת המעורבות הרגשית של החברים בה. יש קבוצות בעלות אופי אינטימי יותר, כמו קבוצות תמיכה שונות שם אחוז הצפיינים נמוך יותר. יש קבוצות שהנושאים שלהן פחות מהותיים לחברים בהן, ששם האחוז יעלה. אנחנו יודעים לומר שככל שהחברים מכירים יותר האחד את השני מהאופליין כך הם ישתתפו יותר גם בקבוצה האינטרנטית. במחקר שאני עשיתי על קהילות פייסבוק קטנות, שבהן קצת פחות מ- 200 חברים, אחוז הצפיינים היה נמוך מ50%. בקבוצות וואטסאפ האחוזים נמוכים בהרבה.

חוצמזה, יש עוד כמה דברים שמעניין לדעת על הצפיינים:

  • הם יותר מופנמים באישיותם
  • הם יותר שמרנים בעמדותיהם (כלומר, פחות פתוחים)
  • הם זקוקים לסביבה מוכרת של חברים ומשפחה
  • הם פחות מאמינים ביכולתם להשפיע
  • הם פחות בוטחים בעולם שסביבם ובמיוחד בעולם הוירטואלי
  • כמו ברשת החברתית כך גם באופליין הם פחות פעילים חברתית: פחות מתנדבים, מוחים או משמיעים את קולם.
  • אין הבדלים דמוגרפיים. כלומר, אין הבדל משמעותי בין נשים לגברים ואין הבדלים בגיל

למה זה חשוב?

אני מאמינה גדולה בדמוקרטיה. אחד הדברים המופלאים שהביאה איתה המהפכה הדיגיטלית של האינטרנט הוא היכולת של כל אחד מאיתנו להשמיע את קולו באופן שוויוני. כך אדם אלמוני בשם איציק אלרום הצליח להרים את מחאת הקוטג' ההמונית, כך ילד מוכשר בשם ג'סטין ביבר הפך להיות אחד הזמרים המצליחים בדורו. ויחד עם זאת, רובנו מוותרים על זכותנו להשמיע את קולנו. אנחנו ניזונים מתכנים שיוצרים מיעוטים, משמשים קהל מרצון, אך קולנו לא נשמע.

קבוצות וירטואליות, במיוחד אלה שמתקיימות בפייסבוק, כבר הפכו זה מכבר לקהילות. למנהלים שלהן מתייחסים בפייסבוק כמנק"לים (מנהלי קהילות). ובקהילות חשוב לשמוע מגוון של קולות, דעות, רעיונות, אמונות. לכן חשוב בעיני להכיר את הצפיינים, להבין מי הם ומה יכול לעזור להם לצאת מהשתיקה ולהישמע. באנגלית קוראים לזה de-lurk. בעברית עוד לא מצאתי לזה מונח מתאים.

צפיין

מנהיגות וירטואלית לשנה החדשה

בעוד כחודש אציג פוסטר שעוסק במנהלי קבוצות בוואטסאפ בכנס ISIC בקרקוב. הוא כבר נשלח להדפסה על בד שאותו אוכל לקפל בקלות למזוודה, אז רוב הסיכויים שזו הגירסה הסופית שלו. מדובר בחלק קטן מתוך מחקר שפרופ' נועה אהרוני ואנוכי ערכנו בנושא קבוצות וואטסאפ, שבו ביקשנו מהנבדקים לענות על שאלות הקשורות לקבוצת וואטסאפ אחת משמעותית אליה הם שייכים. למרות שלא העלינו השערות באשר למנהלי הקבוצות מצאנו כמה מאפיינים מאוד מעניינים שמבדילים בין מי שהעיד על עצמו כמנהל קבוצת הוואטסאפ שבחר למי שרק חבר בה. כך ייראה הפוסטר (בגודל של 70X100):

מנהלי קבוצות - פוסטר

ההצצה הקטנה הזאת פתחה בי חשק להכיר יותר לעומק את אותם המנהלים הוירטואלים של קבוצות ברשתות החברתיות. אם מדברים איתי על התוכניות שלי לשנת תשע"ט הקרובה, אז מלבד הרצון להמשיך להעביר קורסים טובים ומהנים במחלקה למדעי המידע, להמשיך לחקור את הקשר בין הרווחה הנפשית (well being) והמעורבות ברשתות החברתיות, להצליח להיות האמא הכי טובה שאוכל, לשמור על קשרים מיטיבים עם חבריי ומשפחתי – מלבד כל אלה גם הייתי רוצה להכנס לעומק המחקר על מנהיגי קהילות וירטואליות, ויש לי כבר כמה רעיונות נחמדים איך לעשות זאת, אותם אחשוף בהמשך.

 

בינתיים, אאחל לכל עמיתיי, מכריי, חבריי ומשפחתי שנה טובה, בריאה, מלאת הגשמה עצמית והנאה מהדרך.

טלי.